היוש דור הסטורי // טור אישי

אומרים שתמונה שווה אלף מילים, אז אנחנו הפסקנו לדבר.
בקפה הראשון של הבוקר, בפקקים בתל אביב, בכיתה עם המרצה ההורס,
בגשם הראשון, בשיר ברדיו, על החוף בפרישמן, בשקיעה שהייתה היום.
מזל. איך נשים לב שכבר הגיע הערב.
גם את הגוורץ המסכן מרימות לחיים עם הפלאש מעל, מהזווית הנכונה, 
שיראו את הטבעת החדשה. כמה מיוחד. כמה אומנותי. 
אנחנו שותקים כמו הדג במסה, יפים כמו הדג במסה, ושוחים עם הזרם
כמו אלו שאיבדו חיים, ולא יודעים את זה עדיין.

אנחנו מחייכות חיוך חצי בוטוקס-חצי עצוב, עטופות במותגים של כוכבות שקר,
מעילוני פרווה, נעלי עקב, צמידי כסף, תיקי עור, איפור זול.
וכולן יפות, וכולם מוכשרים, וכולן מתאמנות וכולם דוגמנים וכולן בצבע הנכון ואנשי עסקים וקים קרדישאן

מעניין מתי גם היא תצלם את העננים מהמושב במטוס ותתייג "נמל התעופה בן גוריון"

#BYEBYEISRAEL

דור הסטורי קונה פרחים בקופסא, פירות על עוגה, בלוני אותיות ומספרים,
מחליף שני בגדי ים בחצי שעה, מצטט קלישאות משיר, מתאים סמיילי במקום רגש,
כותב משפטים קבועים של בוקר טוב, לילה טוב ואין כלום ביניהם.
מסמן שעה ומיקום מדויק, גם את הטמפרטורה בחוץ, שלא נתבלבל. 
הוא מגלגל את הג'וינט ושורף את האמת לאט.
מברמנג רגעים אחורה וקדימה ואחורה וקדימה ואחורה ונשאר במקום.
חוגג יום הולדת עם חבורת פלאפונים שפעם היו בני אדם,
נכנס לחופה עם פלאש במקום כפיים, מסתנוור מהמצלמה במקום מהשמש,
מתנשק בעיניים פקוחות, מבשל ארוחות שף, רוקד מול הסלפי, 
שר מול הסלפי, יולד מול הסלפי, מתאהב מול הסלפי, נרדם מול הסלפי.

אימהות, תלמידי תיכון, חיילים משוחררים, מטיילים, סטודנטיות שמכורים לאין,
וזה לא משנה אם אנחנו מניו יורק, פריז, סינגפור או בת ים, 
ואם יש לנו כלכך הרבה להגיד על העולם, 
ואם אנחנו מוכשרים, חכמים, מצליחים ואם אנחנו חולמים ומגשימים, ואם אנחנו
עובדים קשה ואין לנו דקת מנוחה, ואם אנחנו שיכורים, ואם עייפות, 
תמיד יש יותר מאיתנו. גם ביום ראשון בבוקר כל עשרים וארבע שעות מחדש.
הכל מתועד. הכל מחובר. הכל מאושר. הכל בלונדיני מדיי, 
חטוב מדיי, עומד מדיי, מתוק מדיי. החיוכים ידועים מראש והכל רחוק מהלב, 
הכל יפה לעין, כשיודעים איך לצלם, הכל שווה לייק וזיון.

דור הסטורי לא רואה בעיניים, ולא מסתכלים לו בעיניים.
הוא אבוד בעולם של כלום, שאיזה גאון אחד המציא, 
הוא שותק ומדפדף ושותק ומדפדף, מוריד את הראש ועולם שלם בחוץ.
הוא מצטלם בהפסקה בבית הספר, במקום לשחק גומי,
הוא מצלם את הים, במקום לקפוץ אליו ראש, 
הוא מצלם שמיים, במקום לחפש תשובות בכוכבים. 
ואולי יום אחד כשהכל יגמר,
נתחיל לחיות באמת.

#אנחנולאלהמחשהבלבד

השאר תגובה